<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף טז:</h2>
ומיהו דוקא בעודו שלם ולא נתרסקה צורתו, הוא דאינו בטל, ואפילו מת. אבל אם נתרסק ונחתך ממנו קצתו, תו לא מיקרייא בריה ובטלה היא בששים כשאר האיסורין. שאינה קרויה בריה אלא כשהיא שלמה, ואין צריך לומר שאין פליטתה אוסרת תערובתה משום בריה, שאין הטעם בריה. וכדתנן גבי גיד הנשה (צ"ו, ב') אם אינו מכירו כולן אוסרין והרוטב בנותן טעם. וכשהוא מרוסק עד שנפסדה צורתו, נמי אמרינן במסכת מכות (ט"ז, ב') ריסק תשעה נמלים ואחד חי והשלים לכזית לוקה שש, וחי דקתני התם, היינו שלם, ואפילו מת. ואמרינן נמי במסכת מעילה (ט"ז, ב') לוקה על אכילת שאר שרצים שאינן מובדלין בכזית בשאינן שלמים. פי' מובדלין, שמונה שרצים שהבדילן הכתוב לטמא משאר שרצים כדכתב אשר הבדלתי לכם לטמא אלמא אינו קרוי בריה אלא בשלימה. והא דתנן האיברים אין להם שיעור, אע"פ שאין בהן כזית כמו שיש בהן כזית, לענין טומאה קאמר אבל אכילתה עד שיהא בהן כזית, כדאיתא בירושלמי (נזיר פ"ו, ה"א) והרי איברי בהמה טהורה מטמאין כל שהן ואכילתן בכזית, והכין הוא ודאי, דבהדיא תנינן בה הכין, דתנן התם בפרק ראשון של מסכת אהלות (מ"ז) האיברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת, ופחות מכזית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין טומאתן, אלמא לענין טומאה שנינו, אבל לענין אכילה עד שיהא בו כזית בשר. ודוקא בשאר שרצים, אבל בשמונה שרצים המטמאין, שטומאתן בכעדשה, אכילתן נמי בכעדשה לענין מלקות, כדאמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (שם). וכן הדין לאיברים שלהן שמטמאין בכל שהן, אף איסור אכילתן כן. ודוקא במיתתן, אבל בחייהן, כיון שאינן מטמאין כך, בשרץ אינו לוקה [עליו] בפחות מכזית. דגרסינן התם (שם) אמר רב יהודה אמר רב אכילת שרצים לוקה עליו בכזית, מאי טעמא אכילה כתיבא בהו, והא תני ר' יוסי בר חנינא קמיה דר' יוחנן, והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, פתח הכתוב באכילה, וסיים בטומאה, מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. וקלסיה ר' יוחנן, אמר רב יוסף לא קשיא, כאן במיתתן כאן בחייהן. ואקשינן על ר' יוחנן דקלסיה, מיתיבי האיברין אין להן שיעור ואפילו פחות מכזית נבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין, ואמר ר' יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית אמר ליה במובדלין דבר הכתוב, פי' הא דקלסיה ר' יוחנן, בשרצים הטמאין קאמר שהן מובדלין לטמא, ומה טומאתן במיתתן בכעדשה, אף אכילתן בכעדשה. והא דאמר ר' יוחנן בכזית, בשאר שרצים. ומכל מקום אלו ואלו אין רואין האיברין שלהן ככולן לאסור [כל] תערובתן כמותן, שלא נאמרו דברים אלו אפילו בשרצים המובדלים, אלא ללקות על אבר שלהן אע"פ שאין בו כזית בשר, כאילו יש בו כזית. והרמב"ן ז"ל כתב, בנחתך ממנו אבר, בעיא ולא איפשיטא במסכת נזיר גבי מלקות, והוא הדין לאיסור. ומיהו בריה דלא בטלה דרבנן הוא ולקולא ואין צריך לומר מרוסק ונחתך ממנו אבר שנשמתו תלויה בו, דודאי בטלה. ונמצא בתשובה לרבינו הגדול ר' יצחק ז"ל, אם נמצא מכל הרמשים בקדרה, בין שנפל בחמין בין שנפל בצונן, אם נפסק מאותו שרץ, שיעורו בששים כשאר האיסורין שבתורה. ונשאל גאון ז"ל בעכבר שנפל לשמן של בית הכנסת, ואמר אם השרץ נימוח בשמן, משערין ליה בששים בשמן רותח ומותר באכילה, ואין צריך לומר להדלקה, ואי צונן הוא, מעבירו במסננת ושרי אפי' באכילה ולא בעי ששים. ולגבי נרות בית הכנסת אם הוא מענין שאסור, אסור בהדלקה, משום שנא' הקריבהו נא לפחתך ע"כ. ולקמן נאריך יותר בע"ה בדין זה שאמר הגאון בעכבר שנפל לקדרה רותחת, אם אוסר תערובתו בפליטתו אם לאו.
